דרור יקרא

"תקופת התמימות של הארץ אליה נולדתי ובה גדלתי חלפה ואיננה עוד. את מקומה תפסו שנאת אחים והשתמטות מקיום חובתנו לחברה. אלימות מילולית וסילוף האמת הפכו למעשה פוליטי לגיטימי. מאז ומעולם (ברוח דברי מקיאוולי) הייתה הפוליטיקה נגועה באינטרסים אישיים ומפלגתיים (ולעתים אף מכוערים), אך השנאות לא היו כה קוטביות והפלגנות לא הייתה נחלתם של שדרות כה רחבות בעם, אלא מוצנעות בחדרי חדרים". כך אומר אריה דרור, אדריכל וסופר שבימים אלו יוצא לאור ספרו החדש "בָּאבָּא".

דרור מדגיש בדברי ביקורתו כי עם ישראל מאז ומעולם נרדף על ידי אויבים שקמו מעת לעת לכלותו, "אך במקום שנהיה מאוחדים ומלוכדי מטרה, אנו הולכים ומאבדים את הגבולות והסייגים המוסריים. ככל שההסתה הפרועה מלעיטה את שנאת האחים בתוכנו, הדגל האדום המתנוסס לנגד עינינו הולך ומתכהה עד שיהפוך לשחור ויופל. כאדם, שהוריו שרדו את השואה והעפילו ארצה, שספג בבית ציונות ואהבת מולדת, לפעמים מתעורר בי החשש כי יגיע היום בו תגבר הכמות על האיכות".

בספרו החדש "בָּאבָּא" מעבד דרור בכאב ובגעגוע את חוויותיו כדור שני לשואה בילדותו בעכו, כולל ניחוח מרומז של ביקורת חברתית על המדינה שנהייתה. דרור: "האלימות והכאוס בכבישי הארץ בפרט ובמרחב הציבורי בכלל יוצרים בלבי ובלב חבריי בני דורי תחושה ש'גנבו' לנו את המדינה. זו לא המדינה שלמען קיומה התגייסנו לצבא ושירתנו אינספור ימים במילואים ולא המדינה, שעבורה יצאו בנים ובנות למלחמה ולמען עתידה הלכו מול האש וחלקם לא שב. נראה לי שהעם היהודי היושב בציון מידרדר במורדו של מדרון חלקלק ורק אירוע דרמטי ומכונן יוכל לשנות את עתידנו לטוב בחבל ארץ זה. כיהודים נחרץ גורלנו להיות 'עם לבדד ישכון', אך למרות שפינה קטנה זו בעולם היא הכי פחות בטוחה לקיומו של העם היהודי, בד בבד זה גם המקום היחיד שיאפשר את קיומנו כעם עצמאי".

כתיבת הספר "בָּאבָּא" נמשכה כמעט שלוש שנים וקדם לו הספר "קפה?". נאמן לדברי אביה של הסופרת לורה אינגלס, הוא החליט להנציח את קורות הוריו והורי אשתו ששרדו את השואה והעפילו ארצה. "הרגשתי שאם לא אכתוב עליהם, אז כשאני ואשתי ניעלם מהעולם ייעלם איתנו גם סיפורם המופלא". הוא שקד במשך חודשים רבים על כתיבת הספר, עד שנפסק שטף הכתיבה לאחר מסע שערך לפולין במסגרת מועדון רוטרי, ובמהלכו ביקר בגטאות ובמחנות השמדה, כולל באזורים בהם חיו קהילות יהודיות שוקקות וכעת נותרו בתי כנסת שוממים מאדם. "הגענו לעיירה ויליצ'קה, בה חיו אמה של רעייתי ומשפחתה עד שנלקחו לגטו ולאחר מכן נרצחו, חלקם באושוויץ. הצלחנו לאתר את ביתם, שנשמר בדיוק כפי שהיה, ולערוך בו סיור מרגש".

כשחזר דרור מהמסע, ניסה להעלות על הכתב את תחושותיו של הסבא של אשתו בזמן שהובל יחד עם יהודים נוספים מתחנת הרכבת בבלז'ץ אל מחנה ההשמדה הסמוך, אבל חש כי אינו בשל וכי עדיין לא הגיע הזמן עבורו לכתוב על מה שחש ועל הרהורי לבו כשהובל לתאי הגזים. כאשר אסף חומרים לספר שכתב, הוא נחשף למאמר שסיפר על קצין אס-אס נאצי שבמהלך סיור באושוויץ הזדעזע למראה עיניו, ולמרות הסכנה המוחשית שארבה לחייו ולחיי משפחתו, ניסה בכל כוחו להעביר את המידע שברשותו לאפיפיור, אך לשווא. בתום המלחמה הסגיר את עצמו לכוחות הצרפתים, ובהמתינו למשפטו כתב את זיכרונותיו והתאבד. "סיפורו, שהיה שונה כל כך מסיפורם של פושעים נאציים אחרים, היווה אחד הגורמים שהובילו אותי לכתיבת ספרי הראשון 'קפה?' שנמשכה כחמש שנים וגם עלילתו מתרחשת בעכו. הספר מגולל את סיפור אהבתו של בחור צעיר, שריונר בשירות סדיר, לחברתו, בת למשפחה ענייה המתגוררת בשכונת מגוריו, ומתאר את מפגשיו הסודיים עם אמה החושפים אותו לסוד כמוס שישנה את חייו לנצח".

משחר ילדותו ניחן דרור בכישרון לספר סיפורים, אך אחיו אברם היה מספר סיפורים מוכשר יותר שבדה מלבו כבמטה קסמים לילדי השכונה אינספור סיפורים, שהתבססו על מלחמות אקדוחנים ועל קרבות דמיוניים מתקופת מלחמת העולם השנייה. כשעזב אחיו את השכונה לטובת לימודים בפנימייה הטכנית של חיל החימוש, תפס אריה את מקומו כמספר הסיפורים השכונתי. עם חלוף השנים זנח את תפקידו כמספר סיפורים, וחזר אליו שנים רבות לאחר מכן, לאחר שבשנת 2005 הצטרף למועדון רוטרי עמיתים בנהריה. דרור: "ההרכב האנושי האיכותי של חברי המועדון, אנשי עשייה פיקחיים, ובעיקר תכונותיו ומנהיגותו של פרופסור שאול שאשא שייסד את המועדון, עוררו בי צורך מחודש לכתוב ולספר. נעור בי חשק להכין ולהעביר הרצאות במסגרת פעילות המועדון, דבר שדחף אותי לשפר את יכולות הביטוי שלי ועורר בי תשוקה עזה שלא הייתי מודע לקיומה קודם לכן – לכתוב ספר".

כל אלה הציתו בדרור לכתוב את הספר "קפה?" ואחריו את "בָּאבָּא", בו הוא מתאר חוויות שונות שחווה כילד וכנער, ובמיוחד את דמויותיהם של אנשים שהיו ואינם עוד כמו: העגלונים, ספיבק הספר ופישר החייט, אלסנדרו ומוכר הגרעינים, מישו, אבו ניקולא ועוקשי הצייר, שהיו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותו. מדובר במסמך תיעודי ייחודי מסוגו המתאר בשפה ציורית ועשירה את הווי החיים בעכו רבתי בשנים שלאחר קום המדינה, שנים בהן המדינה עדיין בחיתוליה ומנסה להוות כור היתוך לערב רב של עולים חדשים המגיעים אליה ממזרח וממערב. בשפה צבעונית ורגישה מפיח הספר חיים מחודשים בעכו של אותם הימים, על שלל צבעיה, ניחוחותיה, שווקיה וסודותיה הנסתרים. דמויותיהם של אנשים שהיו ואינם עוד: ערבים ויהודים, צעירים וזקנים, אשכנזים וספרדים.

בלהט הכתיבה התחוור לדרור עד כמה דמויות אלו השפיעו על חייו, ובמיוחד אחיו אברם. "תקופת ילדותי הזכורה לי מקריית חיים המערבית הייתה קצרה. לצד ההרפתקאות הנפלאות שחוויתי כחבר ב'בנדה' השכונתית, כגון: חפירת מערות 'מחנה' בדיונות החול שהקיפו את השכונה, מלחמות רוגטקות נגד ה'בנדה' היריבה ומעשי משובה רבים נוספים, הייתה תקופה זו מהולה באווירת נכאים ששררה בבית עקב היחסים העכורים בין הוריי והמכות שספג אחי מאבי. היו אלה מראות שחלפו להם מהר מהעולם, כשלפתע מצאתי את עצמי בעכו, בבית סבתא וסבא שבקושי הכרתי".

משיכון חיילים משוחררים בקריית חיים המערבית, שהשרתה אז על כולם אווירה של קיבוץ, הוא הועבר לעכו שהייתה עיר גדולה ומנוכרת. מבית עם חצר קטנה, שדיונות חול השתרעו סביבה, עבר לעיר עם בתי מידות ישנים וחצרות מגודרות באבן ובברזל. אידיש ורומנית נשמעו סביבו, במקום העברית אליה הורגל, ואת חברי הבנדה אליה השתייך 'החליפו' עגלונים שישבו על ספסל שנשען אל גדר ביתה של סבתו. "הייתי ילד סקרן שנהג לטפס על עץ התות הענק בחצרה של סבתא ולהקשיב רוב קשב לסיפורי העגלונים שישבו על הספסל מתחתיו. למרות ששוחחו באידיש וברומנית שבקושי הבנתי, יכולתי להתרשם מנימת ההתלהבות בקולם, בעיקר כשדיברו על פוליטיקה, או מהעצבות המהורהרת שירדה עליהם כשמישהו סיפר כנראה על קורותיו בשואה".

בשנים הראשונות בהן התגורר דרור בבית סבתו וסבו בעכו עמדו במוקד חוויות ילדותו עץ התות וקולנוע יחיעם, כפי שהוא מתאר בספרו החדש. סרטי הקולנוע הרבים בהם צפה באולם הקולנוע, אותו ניקתה סבתו לצורך פרנסת המשפחה, והשעות שבילה בחדרון ההקרנה וגם מאחורי המסך, לקחו את דמיונו לשיאים מופלאים של התעלות ואושר מחד, אך לפעמים גם לתהומות אימה ובעתה. כשהגיע אחיו הגדול אברם להתגורר בביתם של סבתא וסבא, התווספו לעץ התות ולקולנוע יחיעם אינספור הרפתקאות מופלאות, המתוארות גם הן ב"בָּאבָּא".

דרור: "במשך שנים רבות התייחסתי לחלק ניכר מעובדות חיי כמובנות מאליהן. מעולם לא נתתי את דעתי לכך שבמסגרת הגירושין של הוריי אני ולא אחי נשלחתי להתגורר בבית סבתא וסבא, ומעולם לא עלתה בי השאלה מה היה עולה בגורלנו לו פני הדברים היו הפוכים. בשנים האחרונות הצהיר אחי באוזניי לא פעם כשהיינו מעלים יחדיו זיכרונות ילדות: "לך היה מזל! שלחו אותך לגדול אצל סבא וסבתא!". בעקבות דבריו החלו לצוף במוחי זיכרונות, וכשהבטתי על ילדיי המתחבטים בסוגייה מהי הדרך הטובה ביותר לגדל את ילדיהם, חשבתי עד כמה שפר עלי מזלי שסבתא וסבא גידלו אותי. לפתע התחוור לי עד כמה מילותיו של סבא: 'תלמד, אריה, תלמד', החופש המוחלט שהעניקה לי סבתא באומץ לבה ובעיקר אהבתם נטולת הגבולות גיבשו את אופיי והביאו אותי למקום בו אני נמצא היום".

כאשר סיים את כתיבת ספרו, התברר לדרור שמעבר להיותו סיפור אישי מרגש, הוא מהווה גם צוהר שדרכו ניתן להביט להווי החיים במדינה שהייתה באותה עת בחיתוליה, ביופי ובתמימות שהיו בה וכיום כל כך נדירים במחוזותינו, והוא חש כיצד מתעוררים בו כיסופים להוויה ששרתה באותה עת בארץ, לתחושת הנאיביות ולמיתוסים שלאורם גדלו הוא ובני דורו. "הייתה זו תקופה שלמרות שרוב האנשים היו בה עניים, הכל נראה

בה כל כך פשוט. זו הייתה תקופה של הירתמות והתגייסות למען המדינה וההתגייסות לשורות הצבא הייתה דבר ברור מאליו. זו הייתה תקופה בה רווחה תקווה שיש מנהיג שניתן לסמוך עליו ושהכל יהיה בסדר".

במהלך מלחמת לבנון השנייה עבדה רעייתו שרה כאחות אחראית ביחידה לטיפול נמרץ פגים בבית החולים נהריה, בעוד הוא נותר לבדו במשרדו. פיצוצי הקטיושות שנפלו ברחבי נהריה ובסביבתה הזכירו לו זיכרונות ממלחמת יום הכיפורים, "מלחמה שיצרה שבר בתחושת הביטחון שחשנו עד אז לגבי עוצמת הצבא שלנו. נזכרתי במראה הראשון שנגלה לעיני ולעיני הצוות הטכני שלי כשהגענו למרומי הר כנען: רמת הגולן בוערת לאורכה, עשן סמיך מיתמר ומטוס שלנו חוטף טיל. הטיל נראה כמו עמוד חשמל שרודף אחרי המטוס ומשיג אותו. כולנו היינו בהלם כי עד אותו רגע היינו בטוחים שצה"ל מנחיל לצבא האויב תבוסה ניצחת".

המציאות האכזרית טפחה על פניהם של דרור ושל הצוות הטכני איתו יצא למלחמה הנוראית ההיא כשהם מצוידים בארגזי כלים ובחלקי חילוף של רכבים אמריקנים (לא של טנקים), ונאלצו לאלתר בשטח חלקי חילוף לטנקים הפגועים ולהשיבם במהירות לקו הלחימה. "כששמעתי את הפגזים נופלים סביבי, התעורר בי אז דחף עז לעשות את מה שאיש לא עשה עדיין: לכתוב על קורות החולייה הטכנית אליה השתייכתי במלחמה. כתבתי במשך שעות רבות מדי יום, חדור מטרה ותחושת שליחות".

בתום המלחמה, כשהושלם הספר, שלח אותו דרור למספר הוצאות לאור ידועות, משוכנע כי יתקבל על ידיהן בזרועות פתוחות. הוא התאכזב לגלות שחלק מההוצאות אליהן שלח עותק מהספר השיבו בשלילה ומחלקן כלל לא הגיעה תגובה. "זה המקום לציין לטובה את הסופר רם אורן, שטרח להתקשר אלי ולהאיר את עיניי בנושאים מסוימים שנגעו לכתב היד". לנוכח התגובות שקיבל, החליט דרור לגנוז את כתב היד, אך בכל שנה, כשעם ישראל מציין את יום הזיכרון לחללי צה"ל, עולים בו הרהורים שהגיע הזמן להוציא לאור סוף סוף את מעלליה הלא ידועים של יחידת חימוש בחיל השריון.