כותרת
> C;
1/1
דת בקהילה

נשנושבועי - פרשת ויקהל-פקודי

עכו דת בקהילהפורסם: 20.03.20 , 08:50ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:

אימרה שבועית:
מוות וחיים ביד לשון. {משלי י"ח כ"א}

סטטוס שבועי:
הראייה האנושית, מעצם טבעה, היא מצומצמת וקצרת ראות. ראייתו של האדם מצטמצמת לתקופת המציאות הקצרה שבה הוא חי, בעוד חלקים אחרים אינם בתחום ראייתו. חלקם הסתיימו טרם לידתו, ואחרים יתרחשו לאחר מותו. אותם, כמובן אין ביכולתו לראות.


הדבר דומה לתמונת פסיפס גדולה המורכבת מהמוני חלקיקים. לכל חלקיק כשלעצמו אין משמעות, אך כאשר החלקים מתחברים יחדיו, מתגלה משמעותם. כך הם גם אירועי העולם. לעין האדם הם נראים כאוסף של אירועים שונים ומתחלפים, חסרי כל קשר ביניהם. כאשר זוהי ההסתכלות, ברור, שלא מעט מהם מעוררים תמיהה ולעתים חוסר צדק.


כאמור, המציאות שונה. אירועים אלה הם רק חלק קטן משלם גדול, ובטווח של זמן, המתמשך לפעמים על פני דורות, מתווספים אירועים והחלקים מתחברים זה לזה. אז ניתן להבין את הקשר שביניהם, וממילא גם את הצדק המוחלט שבכל חלק וחלק.

ציטוט שבועי:
לא תיארת לי שבדידות היא שער – חשבתי קיר... {יהודה עמיחי}

סיפור שבועי:

'חיסון (בינ)לאומי'

ולדימיר חבקין נולד באוקראינה בשנת תר"ך (1860) למשפחה יהודית מתבוללת, ונקרא גם בשם מרדכי זאב. מילדותו בלט בכשרונותיו והוריו שלחוהו לאוניברסיטה באודסה. בגלל יהדותו היה מוקף בשנאה נסתרת, אך לא נתן לכך להפריע לו בהתקדמותו המטאורית.

כשהופצה שמועה על הכנות לפוגרום ביהודים, התייצב בראש ארגון הגנה יהודי ונדהם לגלות כמה נוגע העניין לליבו. שלטונות הצאר השליכוהו לכלא, אבל מוריו טענו: הסטודנט הזה גאון. חייבים לשחררו!.

חבקין שוחרר ונותר במעקב. פעם אחת, כשעסק בעבודתו, פרצו פנימה שוטרי חרש וערכו חיפוש בחדרו. אמר להם חבקין: עשו את מלאכתכם, רק אל תפריעו לעבודתי. לאחר מכן קיבל הזמנה: הינך מוזמן לחדרו של דיקן האוניברסיטה. ולדימיר שיער שהדיקן רוצה למנותו למרצה ומיהר לחדרו. הדיקן וצמרת הסגל הודיעו לו חגיגית שהוא נבחר לכהן כמרצה למדעים.
יש רק עניין אחד לסדר, אמר הדיקן, לפי החוק אסור ליהודי לכהן כמרצה. עליך להמיר את דתך לנוצרית אורתודוקסית. אני
יהודי! ענה, ולעולם לא אמיר את דתי!

ולדימיר הותיר את צוות האוניברסיטה נדהם. הוא עזב את רוסיה, השתלב במכון פסטר בפריז והחליט לצאת למלחמה במגיפת הכולרה שהשתוללה בעולם.

חבקין עשה לילות כימים בניסיון לגלות את הנוסחה מצילת החיים. הוא פיתח רכיב מוחלש של חיידק הכולרה, שכאשר הוא מוזרק לגוף נוצרים בו נוגדים שיילחמו כנגד החיידק המוחלש. במקרה כזה, אם המחלה תתקוף את המחוסן היא לא תפגע בו. הוא ניסה את החיסון בבעלי חיים והצליח.
הגיע שלב הניסויים בבני אדם.

ולדימיר הזריק לעצמו את החיסון, אחר כך נחשף לחיידקיי המחלה ולא נדבק. הניסוי הצליח! הוא ידע שבידו סוד להצלת הרבים.

כאשר המגיפה שבה להודו והפילה רבבות, חבקין מיהר לנסוע לבומביי, אך נתקל בחשדנות. הוא הצליח לשכנע בחיסונו והזריק אותו ל-52 אלף מתנדבים ששרדו את המגיפה.

אז נדבק חבקין במלריה ושב לצרפת. כשהבריא, השלטונות הבריטים התחננו בפניו שישוב לחסן את האוכלוסייה בהודו. חבקין שב להודו והציל עוד 30 אלף איש מהידבקות. הבשורה פשטה בעולם: יש חיסון לכולרה! חבקין פיתח גם חיסון למחלת הדבר, מגיפה נוספת שפרצה בבומביי, והציל רבבות.

לאחר שהמגיפה חזרה לרוסיה, החיסון של חבקין הובא לשם במהירות והמגיפה נעצרה. חבקין הפך למציל האנושות וזכה לכבוד ועיטורים, ודווקא בימי תהילתו החל להתוודע לאלוקיו. בערוב ימיו הכין צוואה סודית, והלך לעולמו בשנת 1930 והוא בן 70.

באותה עת התהלך מודאג בביתו רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, מנהיג עולם הישיבות בפולין וליטא. הוא ידע שישיבות על סף קריסה. באותן שנים מרבית היהודים במזרח אירופה איבדו את פרנסתם, והאנטישמיות פרצה במלוא עוזה. יותר מכולם סבלו הישיבות שנרדפו ברוסיה, ונאלצו להימלט לליטא ופולין.

לפתע נשמעה נקישה בדלתו. מי כבודו?, שאל הרב את האיש ההדור שניצב מולו.
אני נציג ארגון 'עזרא' הגרמני, ובידי הודעה חשובה למסור להנהלת ועד הישיבות.
רבי חיים עוזר הזעיק באופן מיידי את גדולי ראשי הישיבות לאסיפה דחופה.

האיש, ד"ר וישניצר, הודיע להם: בידי תרומה של עשרות אלפי לירות שטרלינג שנועדה לתמוך בישיבותיכם. התורם ביקש לייחד את תרומתו אך ורק לצרכיהן.
מי התורם? נדהמו ראשי הישיבות.
הפרופסור המנוח ולדימיר חבקין.
חבקין נודע במערב אירופה. רבי חיים עוזר ידע על פעילותו, אולם אף אחד מהנוכחים לא הכירוהו.

דוקטור וישניצר הבהיר: האיש לא למד אף פעם בישיבה, אין סיבה שמישהו מכם יכיר אותו, וסיפר את סיפורו המופלא של הפרופסור שחזר בתשובה בערוב ימיו. לאחר מכן שלף את צוואת הפרופסור והקריאה באוזני הרבנים ההמומים.
מה שמו העברי? שאל הרב אלחנן וסרמן הי"ד לאחר שסיים הד"ר להקריא את הצוואה.
מרדכי זאב.

נענה רבי אלחנן ואמר: לא פרופסור ולדימיר חבקין שמו, כי אם הרב מרדכי זאב חבקין. ועתה עלינו לומר עליו קדיש.
האסיפה ננעלה באמירת קדיש לזכרו.

קרן חבקין עמדה לימין ישיבות מזרח אירופה והצילה אותן מסגירה. וכך זכה היהודי שהציל את האנושות מן הכולרה להציל גם את לימוד התורה, נשמת העם היהודי. 'יהי זכרו ברוך'. {מתוך: 'דולה ומשקה'}

פרשה שבועית:

פרשת ויקהל – פקודי / 'נשיאים נשאים'

"והנשאים הביאו את אבני השוהם... לאפוד ולחושן" {שמות ל"ה כ"ז}.

פסוק זה מתאר את סוף ההתגייסות הנלהבת של העם למגבית המשכן.
האות יו"ד, החסרה במילה "נשאים" ("נשאים" במקום "נשיאים"), חושפת בפנינו טעות נפשית קטנה, שבה נכשלה קבוצת העילית בעת הקמת המשכן.

הנה המדרש מתאר מה שקרה באותו יום: 'בשעה שאמר משה: "כל נדיב לבו יביא את תרומת ה' למלאכת המשכן" {שמות ל"ה ה'}, ולא אמר לנשיאים, היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא.
אמרו: יביאו העם מה שיביאו, ומה שיחסר נמלא אנחנו'.
לאחר שני ימים ביקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו, שכבר ציווה משה: "ויעבירו קול במחנה לאמור: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה".

תרומותיה של מגבית זו עלו על כל המצופה, והכנסותיה היו למעלה מן הדרוש. הכתוב אף מספר לנו כי היה צורך להפסיקה, לאחר ההיענות הגבוהה.

במדרש זה אנו מבחינים היטב בניגוד הרגשי, שהיה קיים בין נשיאי ישראל - נבחרי העם, השולטים בגורלו - לבין העם עצמו. התלהבות קדושה ניעורה בלב בני ישראל. הם ידעו כי זו שעת מבחן, הבאה לבדוק אם גם למען הקמת המשכן יגלו אותה התלהבות ורוחב יד ולב, שגילו בעת שאספו זהב כדי ליצור את העגל. ההתמסרות בלב שלם למגבית המשכן והסיוע הנלהב בכל ישותם להקמתו - כיפרה על ההתלהבות וההתמסרות האסורה לעגל הזהב.

אולם, מגלה המדרש, הנשיאים הללו, החייבים מטבע הדברים להיות הראשונים, כשמדובר במטרה לאומית וציבורית, לא נדבקו כראוי בהתלהבות זו.

ממבט ראשון היה חישובם נכון ומוצדק. אנו, חשבו בליבם, המורמים מעם, נשלים לבסוף את מה שיחסיר העם ולא יתרום למגבית חשובה זו. האמצעים העומדים לרשותנו מרובים הם מאמצעי העם. כך תהיה תרומתנו שלמה יותר.

אולם המקרא החסיר משמם של הנשיאים את האות יו"ד. בכך גילה שבאותה שעה חסרה לנשיאים אלו תחושת 'היחד' עם העם כולו. עצם האפשרות והיכולת הנפשית לעשיית חישובים כיצד לתרום, מתי ואיך, מצביעות על קור נפשי מסויים, על ריחוק רגשי כלשהו, מהמתרחש והמתחולל. המתלהב באמת ובתמים פועל בשעת ההתלהבות מתוך דחף אהבה לנשוא התלהבותו, ללא חשבון.

אכן, לא עבר זמן רב עד שאנשים מורמים מעם אלו חשו בטעותם. היה זה רגע קשה בחייהם. עתה היו מודעים לכך שגאווה נסתרת על מעמדם ועל רום יחסם בתוספת הרצון הכמוס, שהכל ידעו בדיוק, מה היתה תרומתם, היא זו שגרמה להם לדחות את התנדבותם לסוף.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – חודש טוב – יהונתן גרילק