אימרה שבועית:
אמר רבי יוחנן גדול המלבין שיניים לחבירו יותר ממשקהו חלב {מסכת כתובות דף קי"א עמוד ב'}.
סטטוס שבועי:
רוב בני אדם כמהים בסתר ליבם לקורטוב טוהר, לרצון אמת לחיות חיי נפש נקיים, המטוהרים מעט מן ההרגלים הרעים המכתימות אותה. מדוע, איפוא, אין אנחנו מצליחים להיחלץ ממלכודת התאוות, הפרושות לרגלינו?
ציטוט שבועי:
כל חוקי הטבע, מראים לנו שיש מחוקק {פרופסור אוסוולד הייר}.
סיפור שבועי:
'אות משמיים...'
זמן קצר לפני שהצטרפה ארצות הברית למלחמת העולם השניה הוזמנתי מטעם השגרירות האמריקנית בוינה לבוא ולקבל את אשרת ההגירה שלי. באותו זמן התגוררנו אני והורי הקשישים בוינה. הם כמובן ציפו ממני שאקח את האשרה שלי ואמהר להגר. אולם ברגע האחרון התחלתי מהסס, האם כך באמת עלי לנהוג? האם אני יכול באמת לעשות דבר כזה? משום שפתאום הבנתי מה צפוי להורי, כלומר, שבתוך כמה שבועות, כמו שנראה באותה שעה, הם יישלחו למחנה ריכוז, או ליתר דיוק, למחנה השמדה. והאם עלי להניח אותם סתם כך לגורלם בוינה? עד אז היה ביכולתי להגן עליהם מפני גורל זה בתוקף תפקידי כראש המחלקה לנאורולוגיה בבית החולים היהודי. אולם לו נסעתי היה משתנה המצב מיד. בעודי שוקל מה הדבר הנכון לעשותו, חשתי שזהו ממין המצבים שאתה מייחל בו למה שמקובל לכנות אות משמים.
אחר כך הלכתי הביתה, והבחנתי בחתיכת שיש על השולחן. שאלתי את אבי איך הגיעה לשם, והוא אמר, אוה, ויקטור, מצאתי אותה הבוקר באתר שעמד בו לפנים בית הכנסת (הנאציונל-סוציאליסטים שרפו אותו). ולשם מה לקחת אותה? שאלתי אותו. משום שהיא שבר של הלוחות שהכילו את עשרת הדיברות. והוא הראה לי איזו אות עברית מוזהבת החרוטה על חתיכת השיש. חוץ מזה, המשיך, אם זה מעניין אותך, האות העברית הזאת היא סימן קיצור לדיבר אחד בלבד מעשרת הדיברות. איזה מהם? שאלתי בקוצר רוח, ותשובתו היתה: 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה..' באותו רגע החלטתי להישאר בוינה עם הורי ולזנוח את עניין האשרה. {ויקטור פרנקל - השאיפה למשמעות}
פרשה שבועית:
פרשת שופטים / 'תורת לחימה'
"כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" {דברים כ' י'}
התורה ידעה היטב שמילים יפות וסיסמאות נלהבות לא יבטלו את יצר המלחמה הטבוע עמוק באופיה של האנושות. מה גם, שבסבך היחסים בין האומות, המלחמה היא לעתים מוצדקת. על כן, נקטה את דרך הפעולה העקיפה. היא מנעה, בחוקיה, את הפיכת החייל לרובוט שאין לו אלא את מלחמתו. בכך, זרעה התורה גרעינים ראשונים של שאיפה לשלום, שינבטו, אולי, לאחר דורות רבים, וישנו את מציאות חיי המלחמה עצמה.
המלחמה החלה. הקרבות ניטשים והצבא מקיף עיר כלשהי כדי לצור עליה ולהכניעה.
לשון הכתוב "כי תקרב", מלמד שמדובר כאן באמצע המלחמה ולא בפתיחתה. שכן לא נאמר כי תצא למלחמה על עיר. בתוך הלחימה, כשתצור על עיר, "וקראת אליה לשלום" .
ובשעת קריאת השלום שלך, עליך לזכור שההוראות הן: לא להרעיבה ולא להצמיאה ולא להמיתה במיתת התחלואים (מדרש שם) .
חוק מלחמה זה - אין דומה לו בין חוקי מלחמות ימי קדם. הוא מחייב לוותר על יסוד ההפתעה בעת תקיפת כל עיר ועיר, ובמקום זאת להציע - שלום. בעת המשא ומתן, אין לנקוט לחצים כלשהם כדי לזרזו (לא להרעיבה, לא להצמיאה).
רק כאשר נכשל המשא ומתן, או האוייב כלל אינו רוצה להיכנס למשא ומתן, כי אז במלחמה כמו במלחמה: "ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה, וצרת עליה" {שם י"ב}. אף להרעיבה, אף להצמיאה, עד כי תכנע בפניך.
עוד חוק מלחמה, המעורר מחשבות: "כי תצור אל עיר ימים רבים... לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן. כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור" {שם י"ט}.
מכל הפקודות שניתנו בעת קרב, זו אולי היוצאת דופן ביותר. ספק, אם הושמעו, בדומה לה, בצבאות זרים. פקודה, שאינה עונה ישירות על צרכי החיל התוקף, שאינה משרתת את המטרות שבשמן הוטל המצור. להיפך, מילוי הפקודה עלול להאט את קצב פעולתה של מכונת המלחמה, שהרי בימי קדם אכן נהגו לעקור את כל העצים שהקיפו את העיר הנתונה במצור.
יש לפקודה זו השלכה ברורה על האדם הלוחם, על אישיותו ועל אופיו המוסרי.
באיסור זה מביעה התורה את השקפתה על היקום, ועל הדרך בה חייב האדם להתייחס אליו. השקפה, המתומצתת במשפט הבא: אין להפריע לטבע על כל מרכיביו למלא את תפקידו המוגדר. איסור חמור לנצלו לפעולות, הנוגדות את המהות המוטבעת בו.
תפקיד העץ הוא להניב פירות, להזין בהם בני אדם, להעניק חיים. לא יתכן, איפוא, שנשתמש בו למטרה הפוכה, לכרתו - את האילן נושא הפירות - כדי להגביר באמצעותו את המצור על העיר. העץ, הנותן חיים, לא יהיה סיבת המוות.
התורה רצתה להשריש בלב הלוחם, שמול ההרס שמסביב, לא הכל מותר. למרות התחושה שהכל הפקר, אסור לרמוס ולהשחית מעבר למתחייב, בגלל צרכי הקרב, ומעבר לדרוש לנצחון.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
חודש טוב – שבת שלום – יהונתן גרילק