אימרה שבועית:
דודי ירד לגנו לרעות בגנים, להשתעשע וללקוט שושנים. קול דודי דופק: פתחי לי תמתי, שערי ציון אשר אהבתי. {רבי חיים כהן - ארם צובא}
סטטוס שבועי:
"צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו" {זכריה ח' י"ט}.
כל הצומות יתבטלו כאשר יגיע העם למטרה הנשגבה: 'האמת והשלום אהבו'. חורבן בית המקדש הראשון אירע משום שהאנשים דיכאו את האמת. עבודת האלילים התפשטה והתרחבה בקרב העם, ועימה אבד הרסן המוסרי. בתקופת בית המקדש השני, אמנם שמרו ישראל על האמת ולא עבדו עבודה זרה, אך הם הזניחו את השלום. שנאת חינם העכירה את היחסים בין איש לרעהו.
ציטוט שבועי:
כל פעם שיהודי מבקר בכותל המערבי ונוגע בסדקים שבין האבנים העתיקות, הוא מוצא עצמו שהוא בן למעלה מאלפיים שנה. ירושלים מספרת לעם היהודי היכן מצויים שרשיו. בשקיעות השמש הירושלמית מכיר העם היהודי בגילו ומחדש את נעוריו. {דוד הרטמן}
סיפור שבועי:
'רעב יהודי'
אם אף אחד מאתנו לא יישאר בחיים, ולא יזכה לפרסום החקירות האלה, נבקש למסור את החומר ואת כתבי היד שלנו לפרופ' אורלובסקי מהאוניברסיטה בוורשה, בבקשה שישתדל לפרסם את החקירות הללו.
מעולם לא נתפסתי לרגשות זעם כברגע זה בבואי לכתוב את הפתיחה לקובץ שלנו. הזמן אינו כתיקונו, והעבודה שיזמו וביצעו בתנאים אלה, היא יוצאת מן הרגיל.
אני נוטל את העט בידי, והמוות צופה אלי מכל עבר בחדרי. הוא נועץ בי את מבטו מבעד לחלונות הריקים של בתים נטושים ואבלים שברחוב הגלמוד, הזרוע שרידים עלובים של רכוש שדוד. קשה לרכז את המחשבה, אולם פי כמה עוד יקשה לתאר את מצבה של הנפש הסוערת בקרבי... מה דלה שפתנו לבטא את הגודל של אסוננו... אני מבקש את הדיבור הנכון, אני חש בקשיי ביטוי... אבל לשווא.
העבודה המוגשת כאן אינה גמורה. היא הופסקה פתאום ב- 22 ביולי 1942 – ח' באב תש"ב. זהו יום של 'העברה', נכון יותר של הגירוש, היינו של הרצח ההמוני. אכן! 'העברה', או רצח המוני, שמות נרדפים הם בגטו שלנו. ההעברה היא פעולה שאין דוגמתה בדברי ימי העולם, ומידת הרשעות והאכזריות שבה תיוודע לעולם רק בעתיד. נעבור נא בשקט ושתיקה על פעולה זו, בדומייה הדומה לזו השוררת עתה בבתים הריקים של הרחובות השוממים בגטו. בשתיקה עולמית זו כמוסים הגבורה והמעמקים של ייסורים קיבוציים, ושל שואה שיזעזעו בעתיד את מצפון העולם.
בהיסטוריה של גטו וורשה נוכל להבחין בשתי תקופות: האחת עד 22 ביולי 1942- ח' באב תש"ב, והתקופה שבאה לאחר תאריך זה. התקופה הראשונה סימנה רעב כללי, השנייה - מוות כללי.
אין כל פלא שהחל בתקופה השנייה הופסקה כל עבודה מדעית בדבר הרעב: הרסו את בתי החולים והחריבו את המעבדות והשמידו את החשוב ביותר, את חומר עבודתנו: את האדם.
העבודה הופסקה, אולם לא חוסלה כל עיקר, ולאחר ההלם הראשון, לאחר המכה האיומה, חודשה גם העבודה. נטלנו שוב את החומר שניצל והתחלנו לערוך ולסדר באופן שיטתי את העובדות והתוצאות של החקירות האלה. כתוצאה מכך בא החיבור הנוכחי.
כמה רופאים, שבאו במגע עם סימן בולט זה של חיי הגטו בוורשה, הרעב! נועדו ואמרו: ימינו העכורים צריכים לשמש נושא עבודתנו המדעית. ובלי להביא בחשבון את כל המעצורים והקשיים שבדבר, נתמסרו הללו לעבודה בכל כוחם, מתוך הקרבה עצמית שאין דומה לו בתולדות האנושות. התנאים הפיסיים לא היו נוחים כל עיקר לעבודה זו. בתי החולים, שסודרו בדירות פרטיות ועראיות לא התאימו למטרה זו. מחמת מחסור באמצעים טכניים ותכשירים נעשה תפקידנו קשה ביותר.
רבים מחברינו חשו על עצמם את תוצאות ההשפעה של הרעב. ואף על פי כן, ואולי דווקא משום כך, המשיכו כל החברים, מבוקר ועד ערב, בלי החסר אף יום אחד בעבודה זו, שהתקדמה בשקט ובצנעה, באווירה כבדה, ללא רעש ופרסומת. אין כאן משום הפרזה אם אגיד, כי החומר, שנאסף במשך 5 חדשים, היה מצריך בתנאים תקינים למעלה משנת עבודה.
מבחינה מסוימת אפשר להגדיר את הרעב כתופעה בחיי היהודים. אומות העולם, אין אתה מוצא בהן 'רעב' למדע, לעבודה ואפילו לחיים בדומה לזה של ישראל. כאן אולי יש לבקש את הגורם הפתוגני לאנטישמיות.
ואולם הנושא של עבודתנו הוא הרעב היום-יומי, השכיח, הרעב הגשמי. מנקודת מבט זו הרי אנחנו היהודים נמצאים מחוץ לכל תחרות, בייחוד עכשיו, ולכבוד ייראה לנו לדון בנושא כללי זה כבעיה מדעית לשם השבעת רעבוננו למדע ולדעת, על חשבון הרעב הגשמי שלנו.
{ד"ר ישראל מיליקובסקי נשיא ארגון הרופאים היהודי, בהקדמתו לעבודת מחקר – 'הפתולוגיה של הרעב', שנערך בגטו וורשה}
חורבן שבועי:
'בכייה לדורות'
ימי האבל היהודיים אינם 'ימי זיכרון' בלבד, מטרתם להגיע בהווה להרגשת צער פנימית ואמיתית. מדוע זה כך? למה אנו מתאבלים מידי שנה מחדש? מהי התועלת שאנו מסוגלים להפיק מן האבל? הלא צער ואבל הינם רגשות הרסניים ושליליים. הם עלולים להביא את האדם לייאוש ולדכא את תנופת היצירה שלו. א"כ, למה ומדוע?
בית המקדש לא חרב ביום אחד. היה זה סופו של תהליך שהחל מאות שנים קודם לכן. ערב כניסתם של בני ישראל לארץ המובטחת, נתקפו אבותינו בייאוש ובחוסר ביטחון, כאשר הם שמעו שבארץ כנען מתגוררים ענקים גיבורים היושבים בערים בצורות. באותה שעה הם החליטו שהכיבוש הינו בלתי אפשרי. בליל תשעה באב של אותה שנה ישבו ישראל ובכו על מר גורלם. בכי זה ביטא את הרגשת הפקפוק וחוסר הוודאות שחדרה עמוק ללבם, וגרמה לקרע בינם לבין אביהם שבשמים.
בדמעות טמונה סגולה ייחודית. הדיבור הוא שפת המוח, ואילו ללב יש שפה אחרת. לב האדם עמוק הוא בכדי שתוכלנה מילים להביע את המתחולל בפנימיותו. הבכי מבטא את הרגשות הפועמים בעומק הלב, רגשות שאין אפשרות להביע אותם בשפה אחרת.
גם לאחר דורות רבים, עדיין לא נתאחה הקרע. בנבכי הלב, במקום שיש מן הקושי להיגיון ולמחשבה לחדור, המשיכה לשכון תולעת הספק כשהיא מכרסמת ללא הרף. אט אט נתן ספק זה את אותותיו גם בבחינה החיצונית. הפסלים שהחלו להופיע בבתי ישראל בסוף תקופת בית המקדש הראשון, היו עדות לכך שהאמונה בא-ל אחד התערערה.
חורבן בית המקדש לא היה רק עונש. מטרתו הייתה לעורר את הלב שהפך לאדיש. הוא חשף את המצב לאשורו. הוא בא לנפץ את האשליה שהשכינה עדיין שוכנת בתוכם. המסר היה ברור: אם אמנם חפצים הנכם בקיום הברית עם האלוקים, עליכם לתקן לא רק את מעשיכם, אלא גם ובעיקר את פנים הלב שלכם. הבכייה משמשת איפוא כאמצעי להחדיר לפנימיות נפש האדם את משמעות החורבן, את הקרע הרוחני שנוצר, ואת הריחוק מבורא עולם.
פרשה שבועית:
פרשת ואתחנן / 'תן כבוד'
"כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלוקיך למען יאריכון ימיך ולמען יטב לך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך" {דברים ה' ט"ז}.
עיתונאית ערכה פעם, בעבר, סקר חינוכי, בין השאלות שהציגה לתלמיד תיכון מצאנו את השאלה הבאה: היכן מופיע בתורה הפסוק "ואהבת לרעך כמוך?
תשובתו הפסקנית היתה: בעשרת הדברות!
ללא ספק, תשובה נבונה והגיונית. מתאים הוא פסוק זה מכל הבחינות שיפאר את לוחות הברית. הלוחות – שמבחינה פורמלית לפחות – הן בסיס לחוקה החברתית של התרבות המערבית. אך האמת היא כמובן שונה. פסוק נאה ומפורסם זה כתוב בספר 'ויקרא'. ואילו המצווה החברתית הראשונה ב'עשרת הדברות' היא דווקא מצוות כיבוד אב ואם.
השאלה היא: למה באמת? מדוע נבחרה היא לשמש ככותרת למצוות בין אדם לחברו ולא מצוות ו'אהבת לרעך כמוך'? כלום חשובה היא יותר? הלא צו כיבוד ההורים מוגבל רק לתחום הצר של המשפחה, בעוד אהבת הרע והידיד, היא מצווה כלל אנושית המקיפה את כל הברואים?
כולנו מרוממים ומהללים את המשפט היפה: "ואהבת לרעך כמוך". שלוש מילים אלו שובות כל לב. הן מועלות על נס בכל הזדמנות. משמשות רקע ועילה לשיחות רבות, לנאומים אין ספור ולהצהרות מלהיבות. אנו תמיד דורשים מן הזולת שיקיים אותן. הן מקשטות קירות בתי ספר ומועדוני נוער, והן מוצבות כמטרה חינוכית נעלה ונכספת.
למרות זאת - צא ובדוק עד מה דלה השפעתן על חיינו. אין להם כמעט זכר ברוב המגעים שבין אדם לאדם. שלוש מילים אחרות ירשו אותן: 'אדם לאדם זאב.'
אולם, התורה טבעה משפט זה ("ואהבת לרעך כמוך"), כדי שבני האדם יגשימו הלכה למעשה, משום כך הקדימה לו את מצוות כיבוד אב ואם, וקבעה אותה בעשרת הדברות.
נטול קשר הגיוני? למראית עין בלבד. עיון מדוקדק יעמיד אותנו על הבחנה דקה ומעמיקה בנפשו של האדם. אכן, גם המבט השטחי מגלה שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" מגלמת בתוכה את המערכת המושלמת ליחסי האדם עם זולתו. אותו מבט גם יבחין שמשמעות דומה יש גם למצוות כיבוד אב ואם. תפקיד זהה להן. זו, במסגרת המשפחתית המצומצמת וזו ממלאת את כל מסגרות החיים.
אין המצווה השניה מתקיימת ללא הראשונה. שכן, עיצובה הראשון של אישיותנו החברתית הוא בתחום המשפחה. בתחום זה מתקיימת הפגישה הראשונה עם הזולת: הלא הם האב והאם. שם, נולד הדו-שיח החשוב, הקובע את הגישה העתידה כלפי החברה כולה וכלפי כל פרט בה. על כן, הבנה נאותה ביחסי אב ובן, גישה הדדית נכונה, טעונה רגשות חיוביים – הינן בסיס איתן להצלחה חברתית (והצלחה אין פירושה דווקא קריירה!).
לעומת זאת, יחסים מעורערים, חוסר הבנה וקונפליקטים יוצרים בהכרח משקע ומבט מעוות על הזולת. מבט, אשר רישומו יהיה ניכר גם במגע עם שאר הבריות. שאל כל יועץ נישואין ויגדך ופסיכולוגיך יאמרו לך אמת זו.
"כבד" פירושו להעניק כבוד לערך היקר ביותר בעיניך. לדת בה אתה מאמין. לאישיות הנערצת עליך. לעמך, למולדתך ולדגל שנשבעת לו אמונים. לאמיתו של דבר, מעידה תחושה זו, על אישיותו של מעניק הכבוד יותר מאשר על מקבלו. שונה באופיו הוא אדם המעריץ את הכח הגס והאלים, למשל, מרעהו המעמיד בראש סולם ערכיו את אצילות הרוח ועדינות הנפש. בפרפראזה ניתן לומר: 'אמור לי את מי או את מה אתה מוקיר ואומר לך מי אתה.'
התורה דורשת מאיתנו שנכבד את הורינו, שנראה בהם ערך נעלה. מדוע?
מסביר ספר 'החינוך': שראוי לו לאדם, שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה... ושייתן אל לבו כי האב והאם, הם סיבות היותו בעולם. ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם. גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו (מצוה כ"ז).
הסבר זה, מאיר באור מיוחד את החוב שאנו חבים להורינו. הוא מתחלק לשנים. החלק הראשון אינו נובע מן העובדה שהם העניקו לנו את עצם קיומנו בעולם, אלא מכך שאנו קבלנו חיים אלו – ללא תלות בכוונת פעלם (הם סיבת היותו בעולם). ועל כן, גם מי שהוריו לא חפצו כלל בהיוולדו, חיים בכבודם לפי כל גדרי ההלכה. כי הלא הוא נמצא כאן ויכול ליהנות מעצם העובדה שהוא חי. ואילו החלק השני הוא חובת הכרת הטוב על כל הטרחה שטרחו איתנו כדי לגדל אותנו ולהפכנו לאיש בין אנשים.
הבחנה דקה זו אינה פלפול או משחק מילים חסר משמעות. היא יסוד הגישה הנכונה, השונה מכל המקובל עלינו בשגרת המחשבה.
ניתן למצות גישה זו בכלל פשוט שהשלכותיו ברורות:
חיי כל אחד מאתנו, אינם נתון טבעי מחויב המציאות. העולם היה ממשיך לנוע על צירו גם אם לא היינו נולדים. על כן, חיינו הם מתנה, מתנה נפלאה. לה זכינו בחסד ולא בזכות.
אם נטפח גישה זו בלבנו, היא תיצור את התחושה המעגנת של הכרת תודה כלפי מי שהעניק לנו טובה זו הקרויה: 'חיים'. הכרת תודה במחשבה, באומר ובמעשים. המעריך חסד זה של עצם חייו, המודה עליו בכל לבו, יגלה בכל פינה מפינות החיים שפע של טוב ואור, המוענקים לו. והכרת התודה של שפע זה תביאהו לגמול מטובו לזולת – לכל זולת.
אביך – כמות שהוא, אמך – באשר היא אמך. אין זה משנה מה ערכם ומעלתם. די לך בזה שהם 'סיבת היותך בעולם'. חכמים או טיפשים, ישרי דרך, בעלי מדות תרומיות או שפלים וחדלי אנוש – כבד תכבדם. אחרת, אתה עלול להפסיד את התכונה הנאצלת של הכרת הטוב...
זה המשקל שחכמי התלמוד העניקו למצווה. על השאלה עד היכן כיבוד אב ואם? מביא התלמוד בין שאר הדוגמאות, את הדוגמא המאלפת של דמא בן נתינה:
פעם אחת היה לבוש סירקון (בגד) של זהב, והיה יושב בין גדולי רומי, ובאתה אמו וקרעתו ממנו (את הבגד) וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו – ולא הכלימה (קדושין דף ל"א עמוד ב').
זו הייתה הכרת התודה אשר כבשה לב חכמינו כליל.
המגשים עקרונות אלו, ההופכים להוויית חייו, כבר פתר חלק נכבד מהבעיות החברתיות העלולות לצוץ בעתיד, בחייו.
במעט דמיון, ניתן לקבוע כמעט בוודאות, מה יהיה יחסו של אדם זה לאשתו, לבניו (בן טוב הוא גם אב טוב), לבוס, לסרים למרותו ולכל אדם שיבוא איתו במגע. בכל אשר יפנה, בכל עמדה שיתפוס בחייו יגלה סיבות להכיר תודה ולגמול מטובו הוא. בין אם יהיה שר בממשלה או עסקן מפלגה, נהג אוטובוס או פקיד קבלה, זבנית בסופרמרקט או שוליה במוסך – הוא יקרין ממנו אהבת הזולת וכבודו.
אהבת הרע היא רום הפסגה – כיבוד הורים נקודת המוצא. הראשונה – המטרה הנכספת, השניה – הדרך האחת והיחידה המוליכה אליה.
אם לזאת התכוון תלמיד התיכון שמצא את "ואהבת לרעך כמוך" בעשרת הדברות – יפה כיון.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופישרה'}
צום קל ומועיל – ישועות ונחמות – שבת שלום - יהונתן גרילק