אימרה שבועית:
כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק... אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו: למה עשית לי כך וכך? ולמה חטאת לי בדבר פלוני?... ואם חזר וביקש ממנו למחול לו, צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזרי... {רמב"ם הלכות דעות פרק ו' הלכה ו'}
סטטוס שבועי:
מדי שנה בשנה, כל אימת שממשמש ובא חודש אלול, נרעדים מיתרי הלב היהודי לקראת ימי הדין והרחמים, מתוך רגשות מעורבים של כובד ראש, ושמחה יתירה כאחת. בימים אלו מתרענן בזכרוננו הרעיון, שבו יוצר הכל, ברחמיו, באהבתו ובחסדו, יעלה אותנו מעמקי ירידתנו הרוחנית, אל יסוד איתן ומחודש של חיים, מבלי להתחשב בעוונותינו הראשונים. הדבר החשוב בעיניו מכל, זוהי הכרתנו העמוקה במלכו של עולם, ובהודאתנו על האמת, במי ומה אנחנו. הכרה זו פותחת פתח לעתיד חדש, טוב יותר, ומלא תוכן.
ציטוט שבועי:
למדני אלהי, ברך והתפלל, על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל. על החרות הזאת, לראות, לחוש, לנשום, לדעת, לייחל, להכשל. למד את שפתותי ברכה ושיר הלל, בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל, לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום, לבל יהיה עלי יומי הרגל. {לאה גולדברג}
סיפור שבועי:
'שקע ותקע..'
בוקר אחד יצא הרבי שמחה בונם מפשיסחה אל רחוב עיירתו להתבונן בבניית צריף. התבונן הרבי, שהיה ממאורי החסידות, בצריף הנבנה והולך. התבונן, התעמק, שקע בהרהורים ושתק. לאחר שהות ארוכה סבב על עקביו ושב לביתו.
תמהו חסידיו שליווהו ושאלוהו לפשר הדבר:
הטרידה אותי בעיה מסוימת, השיב הרבי בנחת. לא הבנתי כיצד מניחים הבנאים בול עץ אחד על משנהו. כיצד הם בונים את קירות הצריף. הלא הבליטות הקשיחות של הענפים שנגדעו גורמות לרווח בין בולי העץ והקיר אינו אטום מפני רוחות החודרות פנימה. את הבליטות הללו הלא אי אפשר להסיר (מדובר בלפני מאתיים שנה בקירוב, בדור שלפני המנסרה החשמלית).
התבוננתי במעשיהם והבנתי:
הבנאים הללו קדחו בבול העץ שהוצמד לבול עץ עם הבליטה, שקע מותאם לבליטה המפריעה. כך הוצמדו כל בולי העץ למלוא אורכם בלא פרצות ובלא מרווחים לרוחות ולקור.
למדתי מכך מוסר השכל חשוב:
במקום להסיר את ה'בליטות' הקשיחות (הפגמים המוסריים, המידות הרעות) באישיותו של חברי – עלי לקדוח 'שקע' בלבי ולשפר את אישיותי שלי. עלי לתקן את פגמי כדי שאוכל להיות סובלן לקלוט את כל ה'בליטות' של חברי.
פרשה שבועית:
פרשת כי תצא / 'אדם טבע ודין'
"לא תחסום שור בדישו" {דברים כ"ה ד'}.
פסוק זה אינו מטפורה. אין בו רמז, ולו הקלוש ביותר, המתיר לאדם לחיות על חשבון הקופה הציבורית... הפסוק עוסק בשור של ממש, בחמור ובשאר בהמות, העוסקות במלאכתן, שפיהם זמום ולבם להוט באותה שעה אחרי התבואה הנידושה תחת כפות רגליהם. על כן הזהירה התורה: לא לחסום את פי השור, תן לו לאכול כאוות נפשו בעת הדייש.
מצווה זו הינה חלק ממצוות 'צער בעלי חיים'. מצווה, הבאה לפתח מודעות כלפי רגשותיו וצרכיו של מי שהוא מחוצה לנו, יהיה זה אדם או בעל חיים. 'וזה הדרך, ראוי ילכו בה עם הקודש הנבחר' (ספר החינוך).
מחובה זו מסתעפת גם ההלכה הבאה:
אסור לו לאדם שיטעם כלום, עד שיתן מאכל לבהמתו. שנאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" {דברים י"א ט"ו}, ורק אחר כך "ואכלת ושבעת" {מסכת גיטין דף ס"ב עמוד א'}.
מוטלת חובה על האדם לדאוג תחילה לנתונים למרותו, שאינם יכולים לדאוג לעצמם.
הביצוע המעשי, בו הצטיינו גדולים וטובים בעם ישראל, הוא המעניק למילים אלו עומק ומשמעות. הנה, נעלם פעם רבי דוד מלעלוב, אחד ממאורות החסידות, מבית המדרש, בראש השנה לפני התקיעות. חסידיו דאגו לו, הלכו לחפשו בביתו ולא מצאוהו. לבסוף, גילוהו עומד באורווה הצמודה לאכסניית העיר, מאכיל את הסוסים.
ראיתי את הסייסים טרודים בבית הכנסת בתפילתם, ובוודאי שכחו להאכיל את סוסיהם ולהשקותם. נטלתי, איפוא, מצווה זו על עצמי.
אך העובדה הבאה, חדה, חריפה ומרגשת, התרחשה בימי השואה, ומצאנוה באחד מספרי הזכרונות מתקופה אפילה זו. היה זה בתחנת הרכבת של נייטרא, בסלובקיה. עמדה שם רכבת, שפניה היו מועדות לאושוויץ. מתוך אחד הקרונות, הדחוסים במשא אדם, בקעה קריאתו של נידון להשמדה, אל רעהו, הניצב על הרציף:
השארתי בבית תרנגולות. הן לא אכלו ולא שתו מאז שעות הבוקר. עשה עמי חסד, לך להאכילם ולהשקותם. הלא 'צער בעלי חיים' הוא איסור מן התורה.
מן הפסוק בתורה - ועד לתחנת הרכבת בנייטרא, מערבות מואב בהן נאמר הציווי ועד לדרך לאושוויץ, מצוי קו ישיר - מחנך לאהבת עולם ואדם, ועד ליישומו - בתוך גיהנום השנאה הגדול ביותר שידעה האנושות.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק