מפגש אומנותי על הקנבס

בתערוכה חדשה שנפתחה בגלריית אלג'ם בתל אביב מוצגות יצירות של האומנית רודיקה (רותי) קלמן יצירות שלה, המתעדות את ילדותה ברומניה הקומוניסטית ואת נורייב הנחשב לגדול רקדני הבלט בעולם

האומנית רודיקה (רותי) קלמן מציגה במהלך כל חודש אוגוסט את תערוכת היחיד שלה "רודי ואני" (אוצר: רמי עזאם, הפקה ויחסי ציבור: שוקי כהן) בגלריית אלג'ם בבעלותו של משה אלג'ם בתל אביב. שם התערוכה "רודי ואני" מתייחס לרודולף חמיטוביץ' נורייב, שרקד בעיקר בלט, ולקשר של האומנית רודיקה קלמן אליו.

בשנת 1961, במהלך סיור בפריז עם להקת הריקוד מהבולשוי, ביקש נורייב מקלט מדיני בנמל התעופה בפריז ונמלט למערב. רק בתחילת שנות ה-90 חזר לברית המועצות שבה נחשב לבוגד ואף נידון לשבע שנות מאסר בהיעדרו, על מנת לבקר את אימו החולה שלא זיהתה אותו.

רודיקה: "התערוכה שלי עוסקת בקשר שלי לנורייב, והרעיון עבורה צץ במוחי לפני שנה וחצי. בשנת 1964 דוד שלי, שנפטר לפני שנה וחצי בגיל 98, עלה ארצה עם סבתי באונייה דרך נאפולי. לפני עזיבתו הוא השאיר לנו במתנה טלוויזיה יפנית עם אנטנת גג ואנטנת חדר. הטלוויזיה ברומניה נולדה ב-31 בדצמבר 1956, שנה לפני שנולדתי. בשנים ההן הטלוויזיה הייתה מותרות ולא לכול אחד היה מקלט כזה בביתו. החל מגיל שש וחצי התחלתי לצפות בשידורי הטלוויזיה הממלכתית הרומנית, שבה אני צופה עד היום. בילדותי הוקסמתי ממופעי הבלט ששודרו בטלוויזיה, חלמתי להיות בלרינה אך בעיר שלי לא היה בית ספר לבלט. כנראה שאז התאהבתי ברודולף נורייב, שאחרי שברח למערב הפך להיות מפורסם וריקודיו שודרו גם בטלוויזיה הרומנית".

כבר בגיל 7 או 8 החלה רודיקה לצייר רישומים של בלרינות על גבי פיסות נייר ובהמשך פורטרטים קטנים. אביה וחבר משפחה אהבו רישומים אלו ושמרו אותם, אך למרבה הצער אף רישום לא השתמר. היא בוגרת לימודי חוץ במכון אבני ומציירת פיגורטיבי בסגנון כמעט ריאליסטי. לפני 12 שנה התחילה לצייר בשמן, ומאוחר יותר המשיכה לצייר בשמן על גבי אקריליק לאחר לימודים בסטודיו לציור עכשווי של רן טננבאום וגיא אביטל. לפני חודשיים גילתה אותה באינסגרם אספנית אומנות מניו ג'רזי, שהתלהבה מחשבון האינסטגרם שלה ומיצירותיה המוצגות בו וקנתה ממנה שני ציורים דיגיטליים באמצעות שוק אומנות דיגיטאלית במלבורן, אוסטרליה.

לפני ארבע שנים צפתה רודיקה בסרט "העורב הלבן" על חייו של נורייב,שבו מסופר בין היתר על אהבתו הראשונה בגיל 17 לאשתו של פושיקן, המורה שלו לריקוד, ועל העובדה שבשל היותו הומו ברח, בין היתר, למערב. "הודות לסרט זה ולשידורים ישירים מהבולשוי, שבהם צפיתי בלילה לפני שלוש שנים עם עשרות אלפי צופים מכל רחבי העולם החלטתי ללמוד לרקוד ופניתי לבית הספר לריקודים סלוניים של אלי מזרחי. בגיל 63 השתתפתי בנשפים בארץ ובעולם וזכיתי במדליות ובגביע. פעם בשבוע אני רוקדת עם איגור, שהיה מורה בבית הספר של אלי מזרחי ופרש ממנו לאחרונה ואיתו זכיתי בפרסים, ויחד אנו רוקדים במשך שעה נון סטופ ואלס, טנגו, צ'ה צ'ה, סלסה, סמבה, מרנגה ועוד", היא אומרת.

בתערוכה "רודי ואני" יוצגו 15 ציורים שציירה רודיקה - מחצית מהם על הילדות שלה ברומניה עד גיל 12 ומחציתם ציורים של הרקדן הבינלאומי נורייב. אחד הפורטרטים המופיע בתערוכה הוא ציור שלה לצילום שלה כילדה בגיל עשר וחצי, שהופיע בדרכון הרומני של אמא שלה. "צילום זה היה שמור במדליון של אמא שלי במשך שנים, וכעת שמור אצלי", היא אומרת בהתרגשות.

היא ומשפחתה עלו לארץ בשנת 1970 במטוס רומני כשהם חסרי כל. הם הורשו לקחת עימם רק שלושה ארגזים עם בגדים, כלי בית, קצת מסמכים ותמונות משפחתיות - לא כסף ולא תכשיטים אלא רק טבעות נישואין. "בבוקרשט הותרנו משפחה שחגגה איתנו אחרי הסילבסטר. בזבזנו את שארית כספנו בקניות בבוקרשט ואת דירתנו הממשלתית הותרנו בלילה בסוף דצמבר מבלי להביט לאחור".

אחרי מגורים של שבעה חודשים של בנצרת עילית עם סבתה עברה רודיקה עם משפחתה לדירת שיכון צנועה בבת-ים, שהייתה בנויה מלוחות טרומיים על עמודים והיה בה חם בקיץ וקר בחורף. אביה החל לעבוד כחשב שכר במשרד הביטחון, ואמה, שהייתה עקרת בית ברומניה, החלה לעבוד מיד לאחר העלייה לארץ כשליחה של בנק קטן ועבדה בעבודה שנייה באטלייה שבה הייתה צריכה להכין שמלה בתוך מספר שעות בלבד.

בילדותה בישראל קנו לה הוריה פסנתר העשוי עבודת יד מפוארת מדנמרק, ששמור אצלה עד היום. היא החלה ללמוד שיעורי נגינה על פסנתר אצל מורה ילידת רומניה, וכעבור פחות משנה כבר השתתפה בקונצרט שנתי של אותה מורה שהתקיים באולם קולנוע ברמת יוסף. את בעלה הראשון, צעיר בן 27 שעלה גם הוא מרומניה, הכירה באחת מהמסיבות שבהן בילתה עם חבריה וחברותיה. הם התגרשו בתחילת 1979 ובתם, כיום בת 44, גרה בווילס עם בן זוגה הבריטי, ויש להם בת בשם דניאל, נכדתה של סבתא רודיקה.

היא החלה לעבוד בבנק לאומי בגיל 19, ואחרי גירושיה עבדה בבנק דיסקונט בסניף בן יהודה בתל אביב. בשנת 1979 החלה ללמוד אדריכלות בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. "חשבתי שאם אני יודעת לצייר ויודעת מתמטיקה, אז אוכל להיות אדריכלית, אך זו הייתה החלטה שרירותית למדי. מאותה תקופה נשארו לי שתי חברות: רינה קטיף, כיום מנכ"לית מי ציונה בנס ציונה, ושרה מוסטרל, עולה חדשה מצרפת שחזרה לפריז וכיום היא משוררת, סופרת, עיתונאית, מוזיקאית וזמרת, ציירת וצלמת. בגיל 32 היא יצאה מהטכניון עם דיפלומה והחלה לעבוד בכמה משרדי אדריכלים.

בשנת 2000 הכירה את יונה זלצר, שהיה אלמן המבוגר ממנה בתשע שנים, מהנדס כימיה עם תואר שני מרומניה, "אך בשל נכות קלה לא התאפשר לו לעבוד ככימאי במפעלים. הוא עשה לפניי הסבה מקצועית להנהלת חשבונות סוג 3 ועבד באותה תקופה במחלקת חברות בפקיד שומה פתח תקוה. אפשר לומר שהגורל הפגיש בינינו", היא אומרת. בהמשך הקים זלצר עם שותף חברה בע"מ, שפרחה והצליחה. בשנת 2009 היא ויונה זלצר התחתנו בבית כנסת בתל אביב, אך לפני ארבע שנים התגרשו והמשיכו לעבוד בחברה שהקימו. רודיקה, בת 65, פרשה מהחברה לפני שנה וחצי.

אמה נפטרה בשנת 2012 לאחר שסבלה ממחלות רבות ובהן מחלת לב. אביה נפטר 18 שנה לפני כן. "אמי נפטרה ב-י"ד בחשוון ואבי נפטר ב-ה' בחשוון בהפרש של 18 שנה וכמה ימים בלבד. כנראה שהם אהבו זו את זה. מדי שנה אני מקיימת אזכרה לשניהם ב-י"ג בחשוון בבית העלמין ירקון ליד קברם, שבו נוכחים רק אני והחזן", היא מסכמת.

התערוכה "רודי ואני" (אוצר: רמי עזאם, הפקה ויחסי ציבור: שוקי כהן) של האומנית רודיקה (רותי) קלמן תיפתח ביום חמישי 3.8.23 בשעה 19:00 בגלריית אלג'ם, רחוב אבן גבירול 17, תל אביב.
בתוכנית המוזיקלית באירוע: עופר מנגן.
התערוכה תוצג במשך כל חודש אוגוסט.
שעות הפתיחה: ראשון עד חמישי - 20:00-14:00,
שישי - 17:00-10:00.